example
פרסום כל המידע על הפצצת הכור בסוריה פגע בתדמיתה ואמינותה של הצנזורה הצבאית;
אירועים בעבר כמו פרשת קו 300 ו"האסיר X" חידדו את העימות; וגם, בעידן ה"פייק ניוז",
האם מידע מוטעה או מסולף לא מסוכן יותר?
יחסי הציבור של הצנזורה הצבאית מעולם לא היו גרועים כל כך. חגיגות אישור פרסום כל המידע על הפצצת הכור הקוריאני בסוריה לפני קצת פחות מחודש, העלו ביתר שאת את השאלות והבעיות של צנזורה במדינה דמוקרטית בעידן ריבוי המידע בו אנו מצויים היום.

מי קובע מה אסור לדעת?
על-מנת להבין את הבעייתיות המובנית של הצנזורה במדינה, צריך להרחיק לזמנים בה החלה לפעול. הימים היו ימי המנדט הבריטי, אז (1945), מתוקף התקנות לשעת חרום נקבע בין היתר כי: "הצנזור רשאי בצו כללי או ספציפי, לאסור פרסום דברים אשר לדעתו יפגעו או עלולים לפגוע בהגנת הארץ, בשלום הציבור או בסדר הציבורי". 

למעשה, הדילמה המרכזית בקיומה ובפעילותה של הצנזורה היא האיזון בין חופש הביטוי (זכות הציבור לדעת) לשמירה על ביטחון המדינה. בנוסף, התקנות מעניקות אדם אחד (או אולי קצת יותר) להחליט בפועל מה עלול לפגוע ב"שלום הציבור או בסדר הציבורי". כך לדוגמא, עד אמצע שנות ה -60 אסור היה לדווח על התאבדויות בצה"ל, מחשש שהפרסום יעודד חיילים נוספים לנהוג כך. בפועל, כך אנו יודעים היום, פרסום הנתונים עודד את הצבא, בלחץ החברה האזרחית לעשות יותר כדי לפעול לצמצום ממדי התופעה. דוגמא נוספת לשיקול דעת מוטעה מופיעה בספרו של המשפטן משה נגבי, "חופש העיתונות בישראל", לדבריו, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים טען הכתב הצבאי של מעריב כי צונזרו ידיעות שלו העוסקות בחשש למלחמה בגבול המצרי. יתכן שאם המידע היה מתפרסם, ישראל לא הייתה מופתעת כל כך. 

כאמור, אחד משיאי המשבר של התקשורת והצנזורה היה עיתוי פרסום המידע על הפצצת הכור בסוריה, אך קדמו לו מקרים מכוננים נוספים. מקרים שחידדו את אי האמון מצד התקשורת והבנת מגבלות כוחה של הצנזורה בעיני עצמה.

אנשי ביטחון משקרים?
ביום חמישי, 12 אפריל 1984, קבוצה של ארבעה מחבלים פלסטינים בני 17 חוטפת באיומי סכין אוטובוס של "אגד" בקו 300 שנסע מתל אביב לכיוון אשקלון על כביש החוף. קבוצת החוטפים מאיימת על חיי 25 הנוסעים בו. בנסיעה לכיוון רצועת עזה, משחררים המחבלים נוסעת בהריון. זו, לאחר שהורדה, מזעיקה את כוחות הביטחון ומדווחת להם על האוטובוס החטוף.
במהלך הפריצה וההשתלטות על האוטובוס, נהרגת נוסעת חיילת ונפצעים מספר נוסעים. שניים מן המחבלים נהרגים במקום, ואילו שני הנותרים נתפסים ומוכים על ידי החיילים על מנת להממם, מחשש שיפעילו מטען נפץ שהיה ברשותם. עם הוצאתם מן האוטובוס ובדרכם אל שדה חיטה סמוך, נצפו המחבלים כשהם מובלים בידיהם של כוחות הביטחון. שני המחבלים שנותרו בחיים מוכים שוב בידי חיילים וקצינים. עוד באותו לילה נותן ראש השב"כ דאז  אברהם שלום, פקודה להרוג את המחבלים. בתחילה פורסם בתקשורת כי המחבלים הורדו חיים ומאוחר יותר צוין כי מתו. שר הביטחון מינה ועדת בדיקה בראשות האלוף זורע. הצנזורה אסרה לפרסם מידע על הקמת הוועדה. עיתון "חדשות" (ז"ל), בניגוד לעמדת הצנזורה ובנוסף פרסם תמונה של המחבלים יורדים חיים מהאוטובוס. הצנזורה ניצלה את כל עוצמתה (מכוח התקנות לשעת חרום) והורתה לסגור את העיתון ל-4 ימים. בעקבות פניית העיתון לבית המשפט הושבת העיתון רק ליום אחד. בנוסף, במהלך דיוני ועדת זורע שיקרו אנשי השב"כ ו"הפילו" את הרג המחבלים על אלוף פיקוד דרום דאז, איציק מרדכי.

כתוצאה מהפרשייה העגומה הזו הבינה הצנזורה שלא ניתן יותר לסגור עיתון בישראל, מנגד, הבינה התקשורת (ואלי גם הציבור) כי גם אנשי ביטחון משקרים ולא תמיד למען ביטחון המדינה.

ראש המוסד מזמן עורכי עיתונים לשיחה בהולה (האסיר X)
פרשת בן זיגייר, שעליה נודע בפברואר 2013 הוזכרה תחילה כ"פרשת האסיר איקס"  ועוסקת באזרח אוסטרלי-ישראלי בשם בן זיגייר ששירת במוסד ונעצר ב 2010 בישראל בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. הוא נכלא בכלא איילון, והתאבד בכלאו כעבור חודשים אחדים. 

דבר מעצרו ומותו נאסרו לפרסום. בחורף 2013 פרסמה הטלוויזיה האוסטרלית תחקיר העוסק בפרשה. על פי הפרסום בטלוויזיה האוסטרלית, "האסיר X" הוחזק בבידוד מוחלט מתחילת 2010 ב"אגף 15" שכולל תא אחד, ונבנה עבור רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר. החזקתו נשמרה תחת מעטה סודיות כה חריף עד שאפילו הסוהרים לא ידעו את זהותו. עוד נטען בתחקיר כי צו איסור פרסום שהוציא אז בית משפט על פרטי הפרשה אסר אף על חשיפת עצם קיומו של הצו, ושב"כ מנע כל דיווח בנושא. הצנזורה אסרה על פרסום הכתבה למרות שמדובר בפרסום אוסטרלי, ובנוסף, ראש המוסד נפגש עם עורכי אמצעי התקשורת (ועדת העורכים)  כדי לוודא שלא יפרסמו. התקשורת לא פרסמה דבר, אבל העובדה שראש המוסד נפגש עם בכירי התקשורת הובילה לתוצאה שאיש לא צפה: חברי הכנסת אחמד טיבי זהבה גלאון ודב חנין שהתקוממו כנגד ההסתרה, ניצלו את חסינותם והגישו שאילתות לשר המשפטים דאז יעקב נאמן. זמן קצר לאחר מכן הותר לפרסם מידע על הפרשה.

כתוצאה מפרשייה זו, למרות שלא שונו תקנות הצנזורה, לא הוטל יותר איסור על פרסום מידע שהתפרסם באמצעי תקשורת בעולם.

לסיכום, אין ספק כי לא כל מידע, בוודאי כל עוד לישראל יש עימותים ביטחוניים עם שכניה, יכול להיות נחלת הכלל. לעומת זאת ברור לחלוטין כי העידן הנוכחי מציב אתגרים חדשים בפני גוף שתכליתו חסימת מידע מסיבות ביטחוניות. מבלי להרחיב יתר על המידה, ראוי בעיני לסיים בשאלה, האם מידע מוטעה או מסולף, שמכונה בתקופה האחרונה "פייק ניוז" – אינו מסוכן יותר? ואם הוא אכן כזה, כיצד ניתן להתגונן מפיו?


מאת: יותם זיו, יועץ תקשורת ומרצה על "משברי תקשורת" 

צרו דפי נחיתה באמצעות inwise - שיווק בענן לעסק שלך